אנה גוטמן, תכנית השגרירים של לשכת המסחר ישראל-אסיה | 18 אפריל 2018

נכון להיום, אינדונזיה היא כלכלת הייצוא ה-24 בגודלה, וכלכלת הייבוא ה-27 בגודלה בעולם. בשנת 2016 אינדונזיה ייצאה כ-140 מיליארד דולר וייבאה כ-132 מיליארד וכתוצאה מכך הגיעה לאיזון מסחר חיובי של 8.07 מיליארד דולר. בשנת 2016 התמ”ג של אינדונזיה עמד על 932 מיליארד דולר ותמ”ג לנפש היה 11.6 אלף דולר.

ענפי הייצוא העיקריים של המדינה הינם שמן דקלים, המוערך בכ-14.4 מיליארד דולר, פחם (11.9), גז פחמימני מעובה (גז בישול, 6.22), נפט גולמי (4.93) ותכשיטים (3.97). ענפי הייבוא העיקריים הינם נפט מזוקק בהיקף של 9.98 מיליארד דולר, נפט גולמי (6.73), טלפונים סלולאריים (3.56), חלקי רכב (2.56) וחיטה (2.41). יעדי הייצוא העיקריים של אינדונזיה הינם סין (16.8 מיליארד דולר), ארה”ב (16.2), יפן (16.1), סינגפור (11.2) והודו (10.1). ארצות הייבוא המרכזיות הינן סין (32.1), סינגפור (25.8), יפן (11.3), מלזיה (6.67) ודרום קוריאה (6.61).

יחסי ישראל-אינדונזיה

למרות הריחוק של אלפי קילומטרים זו מזו והשוני המהותי בין התרבויות, לישראל ואינדונזיה יש כמה קווי דמיון מעניינים. שתי המדינות השיגו את עצמאותן ממעצמות קולוניאליות במלחמות שהגדירו את גורלן מיד לאחר מלחמת העולם השנייה (אינדונזיה ב -1949, ישראל ב -1948). שתי המדינות חילוניות בהגדרתן אך יש בהן דת שולטת, האסלאם והיהדות, בהתאמה, אשר יש לה השפעה מכרעת על מרקם החיים. בנוסף, שתי המדינות מאוכלסות על ידי אוכלוסיות ממוצא אתני שונה ורובם מאוחדים על ידי שפה אחת משותפת.

במישור המדיני, היחסים הבילטרלים לא השתנו באופן משמעותי מאז הווצרותם בשנות ה-70 של המאה הקודמת, על רקע של קשרים כלכליים. עד היום שתי המדינות לא מקיימות יחסים דיפלומטיים. בזמן שלטונו של הנשיא אבדורחמן וחיד (2000-2002), ידיד אישי של שמעון פרס, הגענו אומנם  להפשרה מסויימת ביחסים אך אפילו השתתפותם של יחידות צבא אינדונזיות בכח האו”ם בדרום לבנון (החל משנת 2006) לא הביאה להתקרבות דיפלומטית של ממש לישראל. ניסיונות להקים נציגות דיפלומטית אינדונזית ברמאללה בשנת 2012 ושוב ב-2016, עת ביקורה של שרת החוץ האינדונזית רטנו מרסודי במזה״ת, לא צלחו בגין סירובם של האינדונזים לעמוד בתנאים שהעמידה מדינת ישראל (כגון הביקור בירושלים).

היקפי מסחר ישראל-אינדונזיה

למרות הגורמים הפוליטיים המעכבים את התפתחותם של יחסי ישראל-אינדונזיה, אין הדבר מונע את שיתוף הפעולה בתחום הסחר. הסחר הדו-צדדי מוערך היום בכ- 213 מיליון דולר בשנה על פי הנתונים הרשמיים, אך למעשה הינו גבוה פי 2 ( כ-475 מיליון) היות ורוב הסחר בין המדינות עובר דרך מדינה שלישית (למשל, סינגפור, מדינות אירופאיות וירדן). היקף הייצוא לישראל עמד בשנת 2016 על כ-103 מיליון דולר ובין ענפי הייצוא העיקריים ניתן היה למנות מוצרים מן החי והצומח, מצרכי מזון, טקסטיל, פלסטיק, גומי ועוד. היקף הייבוא של אינדונזיה מישראל עמד על 110 מיליון דולר וכלל בעיקר מכונות חימום, מערכות ייצור חשמל, טורבינות קיטור, לוחות בקרה חשמליים ועוד. היקפי מסחר אלה נמצאים במגמת עלייה בעשור האחרון. כך למשל בשנת 2004 היקף הייצוא של ישראל לאינדונזיה עמד על 11 מיליון דולר, בשנת 2006 הסתכם ב- 12.5 מיליון דולר וכבר ב-2011 עלה ל-17 מיליון. היקף הייבוא של ישראל מאינדונזיה בשנת 2004 עמד על 27 מיליון דולר, הסתכם ב-106 מיליון דולר בשנת 2010 וראה עלייה של 337% מ-2004 בהגעתו ל-120 מיליון דולר בשנה שאחרי.

חרף העובדה כי לישראל אין קשרים דיפלומטים רשמיים עם אינדונזיה, הסחר עם חברות אינדונזיות פרטיות מותר, וזאת על פי הוראה מיוחדת של משרד המסחר האינדונזי. למרות שהנתונים הרשמיים של היקף היצוא נמוכים ממה שמתקבל בפועל (כאמור, רוב היצוא עובר דרך מדינה שלישית), היצוא של ישראל לאינדונזיה נותר נמוך משמעותית ביחס לפוטנציאל האדיר. אינדונזיה מהווה יעד פוטנציאלי מהותי עבור היצוא הישראלי במיוחד לאור המשך הצמיחה המהירה הצפויה בשנים הבאות והגידול בביקושים הפנימיים ובהיקפי היבוא. ענפי היבוא העיקריים מאינדונזיה הרלוונטיים ליבואן הישראלי הינם מוצרי טקסטיל, מכונות ומכשירים מכניים, פלסטיק וגומי. הפוטנציאל הגבוה עבור היצואן הישראלי טמון בעיקר בענפים הבאים: אגרו-טכנולוגיה, ציוד רפואי ותרופות, ציוד ושירותי טלקומוניקציה, מוצרי IT, כימיקלים ומינרלים ושירותים לאנרגיה חלופית.

שווקי יעד עיקריים במדינה

בנוסף לג’קארטה, בירתה של אינדונזיה ואחד המטרופוליטנים הגדולים באסיה, שאהבתם של המשקיעים הזרים הששים לעשות עסקים עם אינדונזיה דרכה אינה מוטלת בספק, כדאי לזכור שישנן ערים נוספות אטרקטיביות לא פחות מעיר הבירה. מחקרו של הבנק המרכזי משנת 2012 בדק ומצא כי 51% מהאוכלוסיה האינדונזית מתגוררת באיזורים עירוניים. משמעות הדבר היא שיותר מ-125 מיליון איש מתגוררים בערים הגדולות באינדונזיה ובחלקן טמון פוטנציאל עסקי עצום.

העיר הראשונה היא סור-אבא-יה (Surabaya). זוהי העיר השניה בגודלה במדינה והיא עשירה מאוד במשאבי אנוש, עם אוכלוסיה שמונה כ2.8- מיליון איש.  העיר בעלת תשתיות טובות, ויכולת חזקה לביסוס מערכת הפצה רחבה. העיר יכולה להתאים לפיתוח ייצור בזכות שכר עבודה נמוך יחסית, פיתוח הענף החקלאי במיוחד עבור אורז, חלב, טפיוקה, טבק סוכר ודגים אשר גדלים ומעובדים במזרח ג’אווה (מחוז בו ממוקמת העיר סור-אבא-יה), בנייה וקמעונאות. בנוסף,  בעיר ישנו נמל ימי ושדה תעופה בינלאומי.

עיר נוספת היא מדאן (Medan), הודות למיקומה האסטרטגי ובשל היותה בעלת נמל ושדה תעופה בינלאומיים, דבר המקל על המסחר של חברות בינלאומיות עם אינדונזיה. בנוסף העיר הינה בעלת פתיחות גדולה למערב, קרובה לוקאלית לסינגפור ובעלת אדמה פורייה המתאימה לגידולים חקלאיים רבים. בנוסף העיר הינה בעלת אתרים תיירותיים רבים ובעלת מרכזי קניות בין הגדולים במדינה.

באנדונג (Bandung) הממוקמת במערב מחוז ג’אווה, יכולה גם היא להוות שוק יעד. העיר ידועה בזכות האוניברסיטאות המוצלחות ותעשיית היצירתיות כגון אדריכלות, עיצוב, אופנה ו-IT. כל אלה הופכים את העיר למושלמת עבור תעשייות שאינן דורשות הרבה מרחב פיזי כגון היי-טק וטלקומוניקציות.

פאלמבאנג (Palembang) היא העשירה שבערים בחישוב ההכנסה לנפש. העיר אירחה אירועי ספורט רבים בינהםSoutheast Asian Games  ב-2011. העיר הינה בעלת מיקום אסטרטגי ומהווה את אחד מהצירים הכלכליים המרכזיים של אינדונזיה. פאלמבאנג עשירה במשאבים טבעיים כגון פחם, גומי ושמן דקלים ומשקיעה תקציבים רבים לפיתוח כבישים ומסילות רכבת דבר שיקל בהמשך על שיתוף הפעולה עם העיר.

הסכמים ורגולציה

הסחר בין ישראל לאינדונזיה מתנהל מכוח הסכם סחר שנחתם בין הצדדים ב–2001 על ידי שר הכלכלה הישראלי ושר הסחר האינדונזי. ב–2009 אף הוקמה לשכת מסחר דו־ לאומית לקידום העסקים. הקשרים מבוססים על שיתוף פעולה בין אנשי עסקים, ולא בין ממשלות.

אינדונזיה היא מדינה בעלת כוח כלכלי חזק. עם זאת, בגלל הרגישות הפוליטית־ דתית ישראלים כמעט ולא יכולים למכור בה מוצרים ישירות לצרכן, אלא מוצרים שנטמעים במוצרים אחרים, או כאלה שהצרכן לא רואה את מקורם, כמו גופי השקיה ומוצרים להפקת אנרגיה. האינדונזים לא מאפשרים עסקות של ממשלה לממשלה אבל הישראלים יכולים למכור לממשלת אינדונזיה במגבלות של חשאיות חלקית. חלק מהחברות הישראליות הפועלות באינדונזיה עוקפות את הקשיים באמצעות אספקת מוצרים ממפעלים אחרים שלהן באסיה- בעיקר בסין.

אינדונזיה היא מדינה ביורוקרטית, וכדי לפעול בה יש להקים ישויות ושותפויות מקומיות בתוכה. מהרגע שיש ליצואן ישראלי מפיץ באינדונזיה, הוא צריך לפעול על פי הרגולציה הקיימת במדינה ולדעת כיצד לרשום את המוצר. אם הישראלי רוצה בעלות על המפיץ, עליו להקים ישות עסקית מקומית.